"בל תשחית" הוא איסור מדאוריתה (כלומר מהתורה) על השחתת דבר שבני אדם יכולים ליהנות ממנו. מקורו בפסוק האוסר לגדוע בשרירות לב עצי פרי:

רַק עֵץ אֲשֶׁר-תֵּדַע, כִּי-לֹא-עֵץ מַאֲכָל הוּא--אֹתוֹ תַשְׁחִית

(דברים כ, כ)

האיסור המקראי מתייחס אמנם לסיטואציה ספציפית של בניית מתקנים צבאיים בעת מלחמה, אך משמעותו היא רחבה בהרבה.

הפסוק מצביע על מקומו של אדם כחלק המטבע (כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה) וכך יישאר לנצח. מכאן לפי העקרון של חיי עולם וחיי שעה נגזרת קביעת ההררכיה בין דברים חשובים, אך זמניים, כגון צרכי צבא, לבין דברים שחשיבותם היא קבועה ותמידית, כגון שמירה על הטבע כמקור המזון לאדם.

חשוב להדגיש כי האיסור להשחית עץ פרי נקבע דווקא בהקשר של מלחמה. כלומר למרות הסכנה הישירה לחייהם האנשים שעליהם חל האיסור חייבים להתחשב באינטרסים של הדורות הבאים. אף אם הם עצמם לא יוכלו ליהנות מהפירות עליהם לשמור על עצי הפרי.